Rosh Hashanah
Daf 17a
משנה: שׁוֹפָר שֶׁנִּסְדַּק וְדִיבְּקוֹ פָּסוּל. דִּיבֵּק שִׁיבְרֵי שׁוֹפָרוֹת פָּסוּל. נִיקַּב וּסְתָמוֹ אִם עִיכֵּב אֶת הַתְּקִיעָה פָּסוּל. וְאִם לָאו כָּשֵׁר:
Traduction
Si le Shofar (cor) a été fendu et qu’on l’a recollé, il est impropre au service; de même, si l’on a recollé des fragments de corne et reconstitué un Shofar, il est impropre. Lorsqu’il y avait un trou et qu’on l’a bouché, au cas où le trou était un obstacle à la production du son, ce cor est impropre; au cas contraire, il est valable.
Pnei Moshe non traduit
מתני' שופר שנסדק. לארכו ודיבקו בדבק שקורין גילו''ד פסול דהוי ליה כשני שופרות:
דיבק שברי שופרות. ועשה מהן שופר אפי' יש בשבר שכנגד פיו שיעור שופר פסול:
ניקב וסתמו אם עיכב את התקיעה. לפי נוסחא דהכא אם עיכב משמע דאקודם שסתמו קאי וכן מפרש הכא בגמרא כיני מתני' אם היה מעכב את התקיעה פסול שאם היה מעכב את הקול מקודם שסתמו אע''פ שלאחר שסתמו חזר קולו לכמות שהיה אפ''ה פסול משום דשופר אחד אמר רחמנא ולא שתים שופרות וכאן דסתימה זו מסייעה לקול הוה ליה כשני שופרות:
ואם לאו. שלא היה מעכב את התקיעה שלא נשתנה קולו קול מתחלה מחמת הנקב הרי הוא כאלו לא נקב וכשר שאין לחוש במה שסתמו ואם לא סתמו כלל כשר מדינא ואפי' נשתנה קולו כדקאמר הכא בגמ' לפי שכל הקולות כשרים בשופר. ולענין הלכה למעשה בדין סתמו כך הוא המסקנא שאם סתמו במינו ונשתייר רובו שלם ולא נשתנה קולו לאחר שסתמו אלא שחזר לכמות שהיה קודם שניקב כשר ואם חסר אחת משלש אלה שסתמו שלא במינו או אפי' במינו ולא נשתייר רובו שלם או אפי' נשתייר רובו ג''כ אלא שנשתנה קולו ולא חזר לכמות שהיה פסול:
מְנַיִין שֶׁהֵן שָׁלֹשׁ שֶׁלְשָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ. תַּלְמוּד לוֹמַר י֥וֹם תְּרוּעָ֖ה. זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה. שׁוֹפַ֤ר תְּרוּעָה֙. עַד כְּדוֹן כְּרִבִּי עֲקִיבָה. כְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל. תַּנֵּי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל. וּתְקַעְתֶּ֖ם תְּרוּעָ֑ה. וּתְקַעְתֶּ֤ם תְּרוּעָה֙ שֵׁנִ֔ית. תְּרוּעָ֥ה יִתְקְע֖וּ לְמַסְעֵיהֶ‍ֽם: 17a אִין תֵּימַר. הִיא תְקִיעָה הִיא תְרוּעָה. וְהָ‍ֽכְתִיב וּבְהַקְהִ֖יל אֶת הַקָּהָ֑ל תִּתְקְע֖וּ וְלֹ֥א תָרִ‍ֽיעוּ׃
Traduction
Enfin, on sait que cette série se compose de 3 sons divers, parce qu’il y a 3 expressions à cet égard: jour de retentissement (Nb 29, 1); Souvenir de retentissement (Lv 23, 24); cor de retentissement (Nb 25, 9). Jusque là, c’est l’interprétation de R. aqiba; mais selon R. Ismaël, on a recours à un autre mode de déduction, comme il a enseigné (115)Siffri sur ces versets. que l’on interprète ainsi les versets suivants: Vous sonnerez d’un son éclatant (Nb 10, 5); puis (ib. 6): quand vous sonnerez la 2e fois d’un son éclatant, les compagnies campées vers le midi partiront; on sonnera d’un son éclatant lorsqu’elles devront décamper (donc, le son éclatant ou prolongé, sera poussé en second lieu); et ce n’est pas à dire que le son soit différent, long ou court, puisqu’il est dit aussitôt (ib. 7): quand vous convoquerez l’assemblée, vous sonnerez, mais non pas d’un son éclatant.
יוֹבֵ֥ל [הִיא]. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִשְׁמִיטוּ. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא תָקְעוּ בַשּׁוֹפָר. אוֹ יָכוֹל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁילְּחוּ עֲבָדִים. תַּלְמוּד לוֹמַר הִיא. דִּבְרֵי רִבִּי יוּדָה. רִבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר. יוֹבֵ֥ל. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִשְׁמִיטוּ. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁילְּחוּ עֲבָדִים. אוֹ יָכוֹל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא תָקְעוּ בַשּׁוֹפָר. תַּלְמוּד לוֹמַר הִיא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. מֵאַחַר שֶׁהַכָּתוּב תּוֹלֶה אוֹתָהּ לְעִנְייָן תְּקִיעַת שׁוֹפָר. וְכָתוּב אַחֵר תּוֹלֶה אוֹתָהּ לְעִנְייָן שִׁילּוּחַ עֲבָדִים. מִפְּנֵי מַה אֲנִי אוֹמֵר. יוֹבֵל שֶׁלֹּא בְשִׁילּוּחַ עֲבָדִים. (שֶׁאִי) [שֶׁ]אֶיפְשַׁר לְיוֹבֵל בְּלֹא שִׁילּוּחַ עֲבָדִים אֲבָל [אִי] אֶיפְשַׁר לְיוֹבֵל שֶׁלֹּא בִתְקִיעַת שׁוֹפָר. דָּבָר אַחֵר. תְּקִיעַת שׁוֹפָר תְּלוּיָה בְבֵית דִּין וְשִׁילּוּחַ עֲבָדִים תָּלוּי בְּכָל אָדָם. וְאַתְייָא כַּהִיא דְאָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. וַיְדַבֵּ֣ר יְי אֶל מֹשֶׁ֣ה וְאֶ‍ֽל אַֽהֲרֹן֒ וַיְצַוֵּם֙ אֶל בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל. עַל מַה צִיוָּם. עַל פָּרָשַׁת שִׁילּוּחַ עֲבָדִים. וְאַתְייָא כַּהִיא דְאָמַר רִבִּי אִילָא. לֹא נֶעֶנְשׁוּ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא עַל פָּרָשַׁת שִׁילּוּחַ עֲבָדִים. הָדָא הוּא דִכְתִיב מִקֵּ֣ץ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֡ים תְּ‍ֽשַׁלְּח֡וּ אִישׁ֩ אֶת אָחִ֨יו הָעִבְרִ֜י וגו'. תַּנֵּי בְשֵׁם רִבִּי נְחֶמְיָה. הָ֭יְתָה כָּ‍ֽאֳנִיּ֣וֹת סוֹחֵ֑ר מִ֝מֶּרְחָ֗ק תָּבִ֥יא לַחְמָ‍ֽהּ׃ דִּבְרֵי תוֹרָה עֲנִיִים בִּמְקוֹמָן וַעֲשִׁירִים בְּמָקוֹם אַחֵר. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. זוֹ דִבְרֵי רִבִּי יוּדָה וְרִבִּי יוֹסֵה. אֲבָל דִּבְרֵי חֲכָמִים. קִידּוּשׁ בֵּית דִּין וּתְקִיעַת שׁוֹפָר וְהַשְׁמֵט כְּסָפִים מַשְׁמִיטִין. נִיחָא קִידּוּשׁ בֵּית דִּין וּתְקִיעַת שׁוֹפָר. הַשְׁמֵט כְּסָפִים לֹא בַסּוֹף הֵן מַשְׁמִיטִין. רִבִּי זְעוּרָה שָׁמַע לָהּ מִן הָדָא. וַיֹּ֣אמֶר אֵלֵי֘ אַל תִּירָ֣א דָ‍ֽנִיַּאל֒ כִּ֣י ׀ מִן הַיּ֣וֹם הָרִאשׁ֗וֹן אֲשֶׁ֨ר נַתַ֧תָּ אֶת לִבְּךָ֛ לְהָבִ֧ין וּלְהִתְעַנּ֛וֹת לִפְנֵ֥י אֱלֹהֶ֖יךָ נִשְׁמְע֣וּ דְבָרֶ֑יךָ. כְּבָר נִשְׁמְע֣וּ דְבָרֶ֑יךָ.
Traduction
Il est écrit (Lv 25, 10): C’est le Jubilé; de cette expression superflue (tout le chapitre traitant du jubilé), on déduit que l’année sera considérée comme telle, lors même que le possesseurs n’auront pas délaissé les champs qui doivent faire retour aux propriétaires primitifs, ou si l’on n’a pas sonné du cor; toutefois, il faut que le renvoi des esclaves ait été effectué, en vertu du terme restrictif c’est. Tel est l’avis de R. Juda. Selon R. Yossé, le jubilé est réel même lorsque le délaissement des champs n’a pas eu lieu, ni le renvoi des esclaves; toutefois, il faut l’avoir proclamé en sonnant du cor, en vertu du terme restrictif c’est. R. Yossé justifie ainsi son opinion: selon une explication du verset, le jubilé ne peut pas être réel en cas d’omission de la sonnerie du cor, et selon l’autre explication, le non-renvoi des esclaves serait une cause d’obstacle à cette proclamation; je prétends que ce second objet n’est pas un obstacle, parce qu’il peut arriver, lors d’un jubilé, qu’il n’existe pas d’esclave hébreu et par conséquent il n’y ait pas lieu d’en renvoyer un seul, tandis qu’il est impossible d’admettre l’absence de tout cor pour proclamer le jubilé (ce dernier fait sera donc seul péremptoire). Selon une autre explication, la sonnerie du cor dépend du tribunal seul (qui n’a qu’à l’ordonner), tandis que le renvoi des esclaves dépend de tout particulier qui en a (et il ne faut pas qu’une telle proclamation soit à la merci d’un particulier). C’est conforme à ce qu’a dit R. Samuel b. Isaac, par déduction de ce verset (Ex 6, 13): L’Eternel parla à Moïse et à Aaron, et leur dit d’ordonner aux enfants d’Israël etc.; cet ordre (mal défini) avait précisément en vue le renvoi des esclaves au jubilé. C’est ainsi que R. Ila a enseigné: Israël a été seulement puni pour avoir failli au devoir du renvoi des esclaves; il y est fait allusion dans la réprimande suivante (Jr 34, 14): au bout de 7 ans chacun renverra son frère hébreu etc. On a enseigné au nom de R. Nehemie l’explication du verset suivant (Pr 31, 14): Elle est semblable aux navires d’un marchand et fait venir son pain de loin; de même, les paroles de la Loi sont pauvres (stériles) en leur 1er place, mais riches en une autre (où le châtiment est énoncé). R. Yohanan dit: ce qui précède contient les seules opinions de R. Juda et de R. Yossé; mais, selon l’avis des autres sages, l’omission de la consécration par le tribunal, ou celle de la sonnerie du cor, ou de la renonciation aux dettes d’argent, sont des obstacles à la proclamation du jubilé. Ceci est compréhensible pour la proclamation ou l’omission du cor; mais comment la justifier à l’égard de la renonciation judiciaire d’argent, laquelle n’a lieu qu’à la fin de l’année, et comment en appliquer l’effet rétrospectif? R. Zeira enseigna une réponse à cette objection (116)J., (Taanit 3, 1) ( 66b)., en invoquant ce verset (Dn 10, 12): Il me dit, ne crains rien, Daniel, car depuis le 1er jour où tu as appliqué ton cœur à comprendre et à te mortifier devant l’Eternel ton Dieu, tes paroles sont entendues par lui etc.; de même ici, l’intention de renoncer, que l’on a eu au commencement de l’année, suffit à cette année.
Pnei Moshe non traduit
יובל היא וכו'. ברייתא היא בת''כ פ' בהר ודריש קרא יתירא דהא לעיל מינה כתיב והעברת שופר תרועה וגו' וקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור והדר כתיב יובל היא תהיה לכם ודריש יובל מ''מ אע''פ שלא השמיטו השדות לחזור לבעליהן ואעפ''י שלא תקעו בשופר אפי' כן שם יובל עליו להיות אסור בזריעה בקצירה ובצירה:
דברי ר' יהודה. דס''ל דשילוח עבדים מעכב ביובל ור' יוסי ס''ל תקיעת שופר הוא דמעכב כדמפר' טעמיה א''ר יוסי מאחר שהכתוב א' משמע שתולה העיכוב בענין זה וכתוב א' וכו' שאפשר לעולם בלא שילוח עבדים שפעמים אין עבד עברי בישראל שיהא טעון שלוח אבל אי אפשר שלא יהא שופר בעולם ותלינן העיכוב בדבר המצוי:
תלויה בב''ד. והם יכולים לצוות לשלוחם לתקוע אבל שילוח עבדים תלוי בכל אדם ואם ימאן לשלוח יבטל היובל הלכך אמרינן דלא תלה הכתוב בו:
הדא הוא דכתיב מקץ שבע שנים וכו'. והוכיחן ירמיהו כשלא קיימו ואמר שסופן להענש על כך:
דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר. שבמקומן לא מצינו שענש הכתוב על זה ולמדין אנו מקראי דירמיה:
אבל דברי חכמים וכו' משמיטין. כלומר אלו הן העיקר שמעכבין ביובל והן הן המשמיטין להיו' היובל נוהג כדינו:
ניחא. הוא דקחשיב הני תרתי קידוש ב''ד ותקיעת שופר שהן נוהגין בתחלת יובל אלא השמטת כספים וכי לא בסוף השנה הוא שהן משמיטין כדכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמטה וילפינן ג''כ ליובל שאין משמט כספים אלא בסוף השנה והיאך יהיה שנת היובל כולו תלוי בו:
ר''ז שמע לה. לתרץ זה מן הדא מקרא דדניאל ויאמר אלי וגו' כבר נשמע דבריך מיום הראשון אשר נתת לבך וה''נ כן מתחלת השנה שנותנין לבם להשמט כספים בשנה זו הרי הן כאלו מקיימין מיד ונוהג היובל בכל דיניו:
אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. טַעֲמֵיהּ דְּרִבִּי יְהוּדָה כְּדֵי לִיתֵּן אֶת הַמָּצוּי עַל הַמָּצוּי וְאֶת שֶׁאֵינוֹ מָצוּי עַל שֶׁאֵינוֹ מָצוּי.
Traduction
R. Yohanan dit aussi: R. Juda est d’avis dans notre Mishna d’employer des cors de bélier au nouvel-an, afin d’utiliser pour une fête fréquente ce que l’on a le plus sous la main, réservant le cor plus rare (du chamois) pour une solennité plus rare (le jubilé).
Pnei Moshe non traduit
טעמיה דר' יהודה. במתני' דמחלק בענין השופר בין ר''ה לבין היובל כדי ליתן המצוי וזהו של זכרים שהן מצוין בכל מקום למצוי זה ר''ה ואת שאינו מצוי של יעלים שאינן מצוין בעיר ליובל שאינו מצוי אלא פעם אחת לנ' שנה:
Rosh Hashanah
Daf 17b
משנה: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וגו'. וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה. אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי לְמַעְלָן וּמְכַווְנִין לִבָּן לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָיוּ מִתְגַּבְּרִין. וְאִם לָאו הָיוּ נוֹפְלִין.
Traduction
Il est dit (Ex 17, 11): Il arriva que lorsque Moïse élevait le bras, Israël était vainqueur etc. Or, ce n’est pas que les mains de Moïse faisaient la guerre, ni qu’elles brisaient l’ennemi; mais aussi longtemps qu’Israël élevait les yeux au ciel et tournait son cœur vers le père céleste, il était le plus fort; sans cela, il retombait dans sa faiblesse.
Pnei Moshe non traduit
מתני' והיה כאשר ירי' משה ידו וגבר ישראל. איידי דאיירי לעיל בכוונת הלב תני נמי להנך דבשעה שמתכוונים ומשעבדים לבם לשמים הם מתגברים ומתרפאים:
משנה: הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַבּוֹר אוֹ לְתוֹךְ הַדּוּת אוֹ לְתוֹךְ הַפִּיטָּס אִם קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַע יָצָא. וְאִם קוֹל הֲבָרָה שָׁמַע לֹא יָצָא. וְכֵן מִי שֶׁהָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ שֶׁהָיָה בֵיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְשָׁמַע קוֹל שׁוֹפָר אוֹ קוֹל מְגִילָּה אִם כִּוֵּן לִבּוֹ יָצָא. וְאִם לָאו לֹא יָצָא. אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה שָׁמַע וְזֶה שָׁמַע זֶה כִּוֵּן לִבּוֹ וְזֶה לֹא כִוֵּן לִבּוֹ:
Traduction
Si quelqu’un sonne dans une fosse, ou une citerne, ou un grand vase d’argile, au cas où du dehors on entend le son net du Shofar, le devoir de l’audition est rempli; mais, si ce n’est qu’un son vague d’écho, le devoir n’est pas rempli. De même, si en passant derrière une synagogue, ou lorsque sa maison est attenante à la synagogue, on perçoit le son du Shofar, ou l’on entend faire la lecture du livre d’Esther (au jour de cette fête), tout en s’y appliquant, le devoir de cette audition sera rempli; au cas contraire, non. Il est vrai qu’aux deux cas l’on a entendu; mais, dans l’un, il y a eu défaut d’attention.
Pnei Moshe non traduit
מתני' התוקע לתוך הבור או לתוך הדות. בור הוא חפירה בקרקע ודות הוא מקום מחיצות הבנוי בבור:
או לתוך הפיטם. הוא כלי גדול של חרס:
אם קול שופר שמע. זה העומד חוץ לבור על שפתו ושמע קול התוקע בבור ואם שמע התקיעה יצא ואם קול הברה בעלמא שמע לא יצא אבל אלו שעומדין בתוך הבור לעולם יצאו שהן שומעין קול השופר:
וכן מי שהיה עובר וכו' אם כיון לבו. לצאת יצא אע''פ שלא ידע התוקע ממנו משום דהכא בחזן הכנסת שהוא תוקע עסקינן שהוא מכוין להוציא לכל השומעים תקיעתו אבל התוקע להוציא להיחיד ידי חובתו לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע:
הלכה: שׁוֹפָר שֶׁנִּסְדַּק וְדִיבְּקוֹ פָּסוּל. לְמִי נִצְרְכָה. לָרִבִּי נָתָן. דִּיבֵּק שִׁיבְרֵי שׁוֹפָרוֹת פָּסוּל. 17b עוֹד הִיא דְרִבִּי נָתָן. נִיקַּב וּסְתָמוֹ. רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. דְּרִבִּי נָתָן הִיא. דְּתַנֵּי. נִיקֵּב וּסְתָמוֹ בֵין בְּמִינוֹ בֵין שֶׁלֹּא בְמִינוֹ. אִם הָיָה מְעַכֵּב אֶת הַתְּקִיעָה פָּסוּל. וְאִם לָאו כָּשֵׁר. רִבִּי נָתָן אוֹמֵר. בְּמִינוֹ כָשֵׁר. שֶׁלֹּא בְמִינוֹ פָסוּל. רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. כֵּינִי מַתְנִיתָא. אִם הָיָה מְעַכֵּב אֶת הַתְּקִיעָה פָּסוּל. וְאִם לָאו כָּשֵׁר. רִבִּי אַבָּא בַּר זְמִינָא בְשֵׁם רִבִּי זְעוּרָה. וְהוּ שֶׁסְּתָמוֹ. אֲבָל אִם לֹא סְתָמוֹ כָשֵׁר. שֶׁכָּל הַקּוֹלוֹת כְּשֵׁירִין בַּשּׁוֹפָר.
Traduction
La Mishna a dû indiquer la 1re défense (d’employer un cor fendu puis recollé), selon R. Nathan, ainsi que l’interdiction suivante d’employer un cor composé de morceaux de corne collés ensemble (117)D'après les autres sages, il va sans dire que tout recollage est interdit.. Quant à ce qui a été dit au sujet d’un trou rebouché, selon R. Hiya, au nom de R. Yohanan cet avis émane aussi de R. Nathan; car on a enseigné: Au cas où l’on a bouché un trou du cor, soit avec une parcelle de la même sorte, soit avec un élément étranger, si le trou empêchait l’émission du son, le cor reste impropre au service, et au cas contraire, il est valable; selon R. Nathan, il faut encore en ce cas que le trou ait été bouché avec la même sorte, et un élément étranger le rendrait impropre. Or, dit R. Hiya au nom de R. Yohanan, il faut ainsi compléter l’avis de la Mishna (d’après tous deux): si le trou, avant d’être rebouché, nuisait à la sonnerie, le cor restera impropre, même après être rebouché; au cas contraire, il est valable. Toutefois, dit R. Aba b. Zemina, au nom de R. Zeira, la question d’obstacle au son est seulement soulevée au cas où l’on a bouché le cor; mais si, sans le boucher, le son subsiste, quoiqu’altéré, le cor est valable, car tous les sons suffisent pour la sonnerie du Shofar.
Pnei Moshe non traduit
גמ' למי נצרכה לרבי נתן. הא דקתני שופר שנסדק ודבקו פסול לא איצטריך אלא לר' נתן בברייתא דלקמן דקאמר גבי נקב אם סתמו במינו כשר שלא במינו פסול דמהו דתימא התם דניכר הסתימה שלא במינו שהיא מחתיכה אחרת הוא דפסול אבל הכא שמחבר הסדק בדבק לא מיקרי שלא במינו מכיון שאין הדבק ניכר בין הסדקים והרי הוא כמו שהיה אימא מכשיר הוא רבי נתן קמ''ל דאף לר' נתן פסול דהוי ליה כשני שופרות דאלו לרבנן דלקמן דסבירא להו בניקב אפילו סתמו במינו פסול אם מעכב את התקיעה פשיטא דבנסדק ודבקו בדבק שהוא פסול:
דיבק שברי וכו'. עוד היא דר' נתן. גם האי בבא לר' נתן הוא דאיצטריך דאלו לרבנן פשיטא ופשיטא דפסול מכיון שלא נעשה השופר אלא ע''י השברים שדיבקן:
נקב וסתמו וכו' דר' נתן היא. כלומר הא דמחלק במתני' דאם מעכב את התקיעה פסול אף ר' נתן מודה בזה והא דקאמר ר' נתן אם סתמו במינו כשר לא תטעה לפרש דבמינו לעולם כשר דלא היא שהרי האי מעכב דקתני במתני' היינו שהיה מעכב בתחלה לאחר שניקב וקודם שסתמו כדמפרש ר' חייה בשם ר' יוחנן גופיה לקמן וא''כ מה לי שסתמו לאח''כ במינו או שלא במינו הא כיון שעיכב לאחר שניקב תו לא מהני ליה סתימה אלא ע''כ לר' נתן נמי אם היה מעכב לאחר שניקב פסול הוא ולא פליג ר' נתן אדרבנן אלא בחלוקה דסיפא דלרבנן אם אינו מעכב את התקיעה כשר אף בשסתמו שלא במינו כדקאמרי סתמא ואם לאו כשר ולדידהו אין חילוק בין הסתימה במינו או שלא במינו ועלה קאמר ר' נתן אם סתמו במינו הוא דכשר אם לא היה עיכוב להתקיעה לאחר שנקב אבל אם הסתימה שלא במינו פליגנא עלייכו דמכיון שהסתימה מין אחר היא אעפ''י שלא היה מעכב בתחלה את התקיעה פסול הוא:
דתני וכו'. השתא מייתי האי ברייתא דפליגי ר' נתן ורבנן וכדאמרן:
ר' חייה וכו' כיני מתני'. כן צריך לפרש המתני' אם עיכב וכו' היינו אם היה מעכב לאחר שניקב וקודם הסתימה דאז פסול לכ''ע כדפרישית דלא מהני סתימה כלל. אלא שאם לא היה מעכב בהא הוא דפליגי דלרבנן אפי' הסתימה שלא במינו כשר ולר' נתן דווקא אם הסתימה במינו היא בהא הוא דמכשרינן בשלא היה מעכב בתחלה וכדאמרן:
והוא שסתמו. דאז מחלקינן בין אם היה מעכב התקיעה או לא. אבל אם לא סתמו כלל כשר אפי' נשתנה קולו מחמת הנקב שכל הקולות כשרין בשופר:
הלכה: אָמַר רִבִּי יוֹסִי בֶּן חֲנִינָה. לֹא אֶמַר אֶלָּא וְכֵן מִי שֶׁהָיָה עוֹבֵר. הָא אִם עָמַד חֲזָקָה כִּיוֵּין. נָתַן שׁוֹפָר בְּתוֹךְ שׁוֹפָר (נֹאמַר) [וְתָקַע]. אִם קוֹל הַפְּנִימִי שָׁמַע יָצָא. אִם קוֹל חִיצוֹן שָׁמַע לֹא יָצָא. רִבִּי אֲבִינָּא בָעֵי. הֲפָכוֹ מָהוּ. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. גְּרָדוֹ מִבִּפְנִים פָּסוּל. מִבַּחוּץ כָּשֵׁר. לֹא אָמַר אֶלָּא גְרָדוֹ. הָא אִם הֲפָכוֹ פָסוּל. מַה בֵין זֶה לַזֶה. זֶה בִיטֵּל חֲלָלוֹ וְזֶה לֹא בִיטֵּל חֲלָלוֹ.
Traduction
R. Yossé b. Hanina dit: de ce que la Mishna dit seulement ''si l’on passe etc.'', il résulte qu’en cas de doute sur l’application de la pensée, l’arrêt est un indice que cette application a eu lieu. Si l’on introduit un cor dans un autre et qu’on en sonne, si l’on entend le son du cor intérieur, le devoir est accompli, non si c’est celui de l’extérieur (119)Celui de l'intérieur forme séparation entre l'émission du son et sa sortie.. Si l’on a retourné le cor (en élargissant la partie étroite, et vice-versà), quelle sera la règle? On peut résoudre cette question d’après ce qu’il est dit (120)Tossefta à ce , ch. 2.: gratter le cor au dedans ou au dehors n’est pas interdit; mais le couvrir d’or est interdit à l’intérieur seulement. Donc il est seulement permis de le gratter, non de la retourner; la distinction est fondée sur ce qu’en ce dernier cas on déplace la cavité (c’est une modification essentielle).
Pnei Moshe non traduit
גמ' לא אמר אלא וכן מי שהיה עובר אחורי בה''כ. דמספקינן ביה אם כיון לבו או לא ואומרים לו אם כוונת לבך לצאת בהיותך עובר ושומע טוב אבל אם רואין שעמד אחורי ב''ה ושומע חזקה שהוא כיון לצאת וא''צ לשאול אותו:
אם קול חיצון שמע לא יצא. לפי שמחיצת הפנימי מפסקת התקיעה:
הפכו. להשופר שקוצר את הרחב והרחיב את הקצר מהו לצאת בו:
נישמעינה. לזה מן הדא ברייתא דתני בתוספתא פ''ב והכי גריס שם גרדו בין מבפנים בין מבחוץ כשר צפהו זהב מבפנים פסול מבחוץ כשר. וחסר הוא כאן:
לא אמר אלא גרדו שהוא כשר הא אם הפכו פסול דאל''כ לישמעינן אפי' הפכו והרי גרדו בכלל דכשמרחיב את הקצר ומקצר הרחב ע''כ צריך הוא לגרדו:
מה בין זה לזה. ומ''ט דזה כשר וזה פסול הא שניהן נשתנו מכמות שהיו:
זה ביטל חללו. כשהפכו צריך לבעל את חללו שהרי מקצר את חלק הרחב ומרחיב הקצר ואין זה חללו שבתחלה אבל גרדו אינו מבטל חללו שאפי' מגרדו מבפנים נתקיים החלל מיהת לאורך ולרחב כבתחלה:
רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא אָמַר. אַבָּא בַּר בָּא שָׁאַל לְרִבִּי. שׁוֹפָר קָדוּחַ מַהוּ. אָמַר לֵיהּ. כָּזֶה [תוֹקְעִין בְּיַבְנֶה. רִבִּי בָּא בָעֵי קוֹמֵי רַב. שׁוֹפָר קָדוּחַ מַהוּ. אָמַר לֵיהּ. כָּזֶה] תוֹקְעִין בְּעֵיינִי טָב.
Traduction
R. Jacob b. Aha demanda: si, au lieu d’enlever la corne de l’os qui la retient à la tête de l’animal, on a percé cet os (ce qui constitue une séparation), peut-on s’en servir dans cet état? On l’a autorisé à Yabné, fut-il répondu. R. Aba posa la même question à Rav, qui lui répondit: c’est autorisé également à En-Tab (118)Le texte a été complété, en ce passage, d'après le Maor, ch. 11, et Beth-Yosef, no 586, par M. Brüll, Jahrbücher, 1, 227. Cf. ci-dessus, (Suka 2, 5), p. 16..
Pnei Moshe non traduit
שופר קדוח. שקדחו בזכרותו והוא עצם הבולט מן הראש ונכנס לתוכו כשהוא מחובר בבהמה ומוציאין אותו מתוכו ואם לא הוציא אלא נקבו בזכרתו מהו שיהא חוצץ:
א''ל בזה תוקעין ביבנה. משום דמין במינו אינו חוצץ וכן שאל ר' בא לרב וכו' בזה תוקעין בעין טב ששם היו ב''ד קבועין כמו ביבנה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source